תולדות אמנות יציקות הגוף I
יציקת גוף (׳לייפקאסטינג׳ או ׳בודיקאסטינג׳ באנגלית) היא אמנות המנציחה את גוף האדם על ידי יצירת תבנית ישירה על הגוף ולאחר מכן מילוייה באבקת אבן לבנה, גבס, מלט, ברונזה וכו’. יש הקוראים לה ׳אמנות הנצחת הרגע החי׳ ויש המכנים אותה ׳צילום / דיוקן תלת-מימדי׳.
תהליך היציקה הייחודי מאפשר לכידת פרטים כה זעירים, עד שניתן לחוש את מרקם העור. שום צילום לא יוכל לתפוס במדויק את האיכות והיופי של יציקות הגוף; רק חשיפה אליה במציאות תגרום לצופה להעריך את איכותה ויופיה של אמנות זו.
בימינו, פסלי יציקות גוף הן יצירות מופלאות שאפשר לראות כמעט בכל מקום - במוזיאונים, בבתים פרטיים, ובמרחב הציבורי. בעבר אמנם, הסיפור היה שונה.
יציקות הגוף הראשונות
אמנות יציקות הגוף תועדה לראשונה ב׳ספר האמנות׳ של צ׳נינו צ'ניני שנכתב ב-1392 .לדבריו, תהליך יציקות הגוף יוחס ל׳קדמונים׳. צ׳ניני לא פירט אם כוונתו לקדמונים מלפני 500 או 5,000 שנה. היום אנו יודעים שתהליך יצירת תבניות על גוף האדם החל עוד לפני האלף השביעי לפני הספירה ושתרבויות עתיקות רבות השתמשו בו.
תהליך יציקת הדיוקנאות היה בשימוש לראשונה בעין מלחה, שבצפון ישראל, בין 10,000 ל-8,000 שנים לפני הספירה, ונחשב לצורה כלשהי של פולחן אבות. גולגולות נוצקו בטיט ונצבעו בפיגמנט אדום-חום. בנוסף, נמצאו מסכות בתל אסואן (ליד דמשק של ימינו). לעומתן, המסכות שנחפרו בעיר יריחו מציגות רמה גבוהה יותר של פרשנות אמנותית, עם תוספות של אבני חן מוטבעות בתוך הטיח.
הפרעונים במצרים ובני מלוכה בני זמנם אהבו להנציח את צלמם ביציקות של מתכות יקרות. אנו יודעים בוודאות שרצועות גזה (פיסות בד שקופות ממשי, פשתן או כותנה) טבולות בטיח שימשו כדי ליצוק את שרידי הפרעונים של מצרים, כדי להתאימם בשלמות לסרקופג שהיה אמור לשאתם אל העולם הבא. בסטודיו של האמן תחותמס, בעיר הנטושה של אחטטון, יציקת גוף המיוחסת לנפרטיטי התגלתה בשנת 1912. תחותמס היה פָּסַל החצר הרשמי של הפרעה המצרי אחנטן, בעלה של נפרטיטי (1350 לפנה"ס). בנוסף ליציקת החזה של נפרטיטי, התגלו גם 22 יציקות דיוקן.
תגליות אלו נותנות תוקף לאזור המקיף את ים סוף לתבוע את הזכות לתואר ׳האב המוליד׳ של טכניקת היציקה הישירה על גוף האדם בת 10,000 השנים, ואת תחילתה של אמנות יציקות הגוף.
תקופת האימפריה היוונית והאימפריה הרומית
כמו תגליות רבות של תרבויות עתיקות, גם סוג זה של דיוקנאות אומץ על ידי היוונים. חָרָשׁים השתמשו בדפי זהב דקיקים על-מנת ליצור מבני פָּנִים, תוך שהם יוצרים עיניים ושיער-פנים באמצעות ריקוע המתכת היקרה.
וכל מה שהיוונים עשו, רומא שמחה לחקות ולשפר. אומנות יציקת מסכות הקבורה הגיעה כאן לשיאה. תווי פנים נוצקו באמצעות שעווה, חימר וטיח. במהלך מסע הלוויה, פנטומימאים במסיכות הציגו את סיפור חייו ומעשי הגבורה של הנפטר. לאחר הלוויה הוצגו המסיכות בבית המשפחה, והזכירו למבקרים את עברה המפואר של המשפחה.
כשהדקדנטיות פשתה בתרבות הרומית הפכו היציקות לאמצעי רצח כשעשוע לאדונים. עבדים הוכנסו לתוך תיבות ונאמר להם שעומדים לעשות יציקת גוף שלהם. צינור נשימה הוכנס לפי העבד, ואז נשפך טיח למלא את התיבה. כאשר הטיח התקשה הפך צינור לתעלה שבאמצעותה נשפתה מתכת מותכת בכדי להשלים את הפסל.
אולי בשל כך, במשך 800 השנים הבאות, אמנות יציקות הגוף נמקה וצללה אל תהום הנשייה.
מן המאה ה-12 עד המאה ה-17
במאה ה-12 שחר חדש מפציע בעולם יציקות הגוף - שחרהּ של תקופת הרנסנס בסוף ימי הביניים באירופה. הגילוי מחדש של טכניקת יציקות הגוף מאפשר לאצולות אירופה להגיע אל ׳מעבר לצעיף המוות ולגעת בעתיד בנוכחותם׳. מסכת המוות של המלך אדוארד השני נוצקת ב-1327 ו׳ספר האמנות׳ של צ׳נינו צ'ניני מתפרסם ב-1392.
יציקות גוף של אנשים חיים ומתים הופכות נפוצות יותר. אמנים רבים משתמשים בטכניקה כדי ללמוד את הגוף האנושי ועוזרות לשפר את אמנויות הפיסול והציור. מיכלאנג’לו מואשם בעשיית יציקת גוף אך ההאשמה לא מוכחת למזלו, שכן שימוש בגוף האדם בכדי ליצור אמנות מתחיל להיחשב ככפירה על ידי הכס הקדוש.
אמנות יציקות הגוף, כפי שתועדה על ידי צ’ניני, היא תהליך מייגע המחייב שימוש בצינור כפול לנשימה, שרוול להקפת הפנים, והסרת כל שיער הפנים. היו אלו יציקות טיח מסורבלות שדרשו זמן רב. לכן אין זה מפליא שרבים מאלו שנחשבו חשובים דיים כדי שתיעשה להם יציקת דיוקן המתינו שזאת תיעשה רק לאחר מותם.
יציקות גוף עדיין מבוצעות לסירוגין במשך 400 השנים הבאות. למשל, במהלך המאה ה-17, נפוליאון ומקורביו הונצחו באמצעות שיטה זו. פניהם, אשר נוצקו לאחר מותם, קיבלו את הכינוי ׳מסכות מוות׳.
המאה ה-18
כפי שמראה האוסף של לורנס האטון, אמנות יציקות הגוף משמשת להנצחת דיוקנותיהם של מנהיגים גדולים, בדרנים, והוגי הדעות של התקופה. המסכות של ניוטון, דנטה, ווגנר מביאים את האישיות של המאורות הללו בחזרה לחיים. יציקות פורטרט של ארון בר, תומס פיין, ג'ון פול ג'ונס, וג'ורג וושינגטון מחיים מחדש את ההיסטוריה האמריקאית עבור אלה מאיתנו במאה ה-21.
האטון טען שהוא מצא יציקות דיוקן רבות זרוקות ברחובות ניו יורק. מתוך הכרה בערכן של מסכות אלה, הוא לקח אותן לביתו. כך התאפשר לו בסופו של דבר להרכיב את האוסף הגדול ביותר בעולם של מסכות חיים ומוות. כיום האוסף שוכן באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, שם חלקן מוצגות בתיבות זכוכית ברחבי הקמפוס ואילו אחרות מאופסנות בארכיונים.
מקרה יוצא-דופן לאופנת מסכות המוות היתה יציקת פניו של אברהם לינקולן, אשר נעשתה בשנת 1860, כשלינקולן היה עדיין חי ועבד כעורך דין באילינוי. לינקולן, שיציקת תבנית פניו נעשתה בחימר, תיאר את חווית היציקה כ“הכל - חוץ מנעים!”
היום, לשמחת כולם, כשיציקות התבנית נעשות מעיסת דפוס העשוייה מאבקת אצות (המשמשת רופאי שיניים ומכוני קוסמטיקה), לקוחות מתארים את החוויה כטיפול קוסמטי המרווה את עורם.
החומרים הפרימיטיביים והשיטות הנושנות שהיו נפוצות בזמנו ליציקת התבניות, הגבילו את יכולתם של האמנים לשחזר את דיוקן הנושא שלהם. הם נהגו למרוח את עורו בשומן חיה בניסיון למנוע את ההידבקות (הבלתי-נמנעת ו)הנודעת לשמצה של הטיט הגולמי והחימר הגס ששימשו ליצירת התבנית. מלבד ההסתרה של מרבית פרטי העור העדינים שהדבר יצר, הביא התהליך לעיתים גם לאובדן שיער בזמן הסרת החומר.
המאה ה-19
אמנות יציקות הגוף היתה נפוצה למדי במאה ה-19, הן בקרב אמנים והן בעולם המדע. המלכה ויקטוריה מאנגליה היתה גורם מרכזי לפריחתה המחודשת של אמנות זאת, כאשר ביקשה מהאמנית מארי תורניקרופט ליצוק את כפות ידיהם ורגליהם של תשעת ילדיה. יציקות אלו, שנוצקו באָלָבַּסְטֶר (עברית: בַּהַט), מוצגות עד ימינו בבית אוסבורן שבאי ווייט, בריטניה. הן הובילו אחריהן לטרנד שנמשך לאורך כל המאה.
כל סדנת פיסול מהמאה ה-19 התהדרה ביציקות גוף, בין אם תלויות מהקיר או מונחות על מדף. מספר אמנים ידועים, כמו וינצ'נזו וולה (1820-1891) וז’ופרוא דהשאמו (1838-1902) יצרו אותן בעצמם, או דרך שיתופי פעולה עם יוצקי גוף מפורסמים. יציקות גוף אף נעשו כשלב בתהליך היצירה של הפסל, לעיתים בצורה מפתיעה במיוחד, כמו במקרה של יציקת שמלת הערב ב-1897 על ידי רודן כחלק מהמחקר שלו ליצירת הפסל ׳בלזק׳.
במהירה הפכו יציקות גוף למקובלות בקרב חוגים בורגניים. נפוצות בעיקר היו יציקות פנים (של אנשים חיים או מתים) ויציקות ידיים של אמנים או אושיות פוליטיות, ספרותיות או חברתיות (כמו הרוזנת דה קסטיליונה) שהיו מוצגות לראווה. יציקות גוף ׳נועזות׳ יותר, שהיו פופולאריות באותה מידה, הוצגו בחדרי חדרים.
אמנים רבים, כמו גוסטב מורו, רכשו יציקות של זרועות, רגליים, כפות רגליים, וכו׳ בחנויות מיוחדות. תלויות על קירות הסדנה, יציקות אלה שימשו כמודלים של קבע ותרמו לאווירה של המקום, כמו בציור המפורסם ׳קיר הסדנה׳ של הצייר אדולף מנזל.
בין אם נעשו לשם פיסול אמנותי או לצורכי תיעוד או מזכרת, הפכו יציקות הגוף לפופולאריות עוד יותר עם זמינותם של חמרי יציקה מדוייקים יותר. בעקבות זאת החל פולמוס ציבורי חריף, ולעיתים גם אלים, בקרב חוגי אמנות הפיסול האירופאית.
הקיטרוג, מוצדק או לא, שיציקות גוף הן העלבון האולטימטיבי של היצירה האמנותית, ניקד את היסטורית הפיסול במחצית השנייה של המאה ה-19. הוא התעורר עם כל יצירה שהעתיקה את הטבע בנאמנות גדולה יותר ממה שהמסורת האקדמית ראתה כנחוצה. פָּסַלים נחשדו שחלקים בעבודתם כללו חלקי יציקות גוף בעבודתם. אם אמנים מסוימים הוקעו ׳עם סיבה׳ - כגון אוגוסט קלסינגקר עם ׳אישה מוכשת על ידי נחש׳ (1847) או אלכסנדר פלגייר עם ׳הרקדנית׳ (מודל: קלאו דה מרוד, 1896) - אחרים הואשמו בטעות. מקרה ידוע במיוחד היה הסקנדל הלא-מוצדק נגד ׳תקופת הברונזה׳ (1877) של רודן.
מבחינתו של בודלר, "המטרה של פסל אינה להתחרות עם יציקות גוף". עוד טען בודלר כי “העתקת הטבע בנאמנות אינה מטרת האמנות! יציקת גוף היא ההעתק המדויק ביותר שאפשר לקבל, אבל היא חסרת חיים, חסרת תנועה ורהיטות, ואינה אומרת הכל“.
אמן הריאליזם הצרפתי, ז'ול דאלו, סיכם במדויק את חוות הדעת הרווחת בין המתנגדים ליציקות הגוף ביומנו: “יציקות גוף או צילום לעולם לא יהיו אמנות. אמנות קיימת רק כפרשנות של הטבע… האמן חייב למצוא את רוח הטבע בדרכו שלו, לפי צורכי הנושא, וגם לפי תקופתו. אבל המאמץ להנציח את הטבע בקפידה הוא טעות חמורה."
במקביל, החל משנת 1840 ואילך, אמנות יציקת הגוף נוכסה ושגשגה בתחומים רבים בעולם המדע, כדוגמת פְרֶנוֹלוֹגְיָה, אנתרופולוגיה, רפואה, בוטניקה, זואולוגיה ועוד – לטובת לימוד ומחקר. פריחה זאת אף חיזקה את טענת המתנגדים ליציקות גוף כצורת אמנות שטענו שאינה אך סוג של ׳מסמך עבודה׳.
היום, גם הצילום וגם יציקות הגוף נחשבות כאמנות לכל דבר. כאשר נחשפים ליציקות גוף מסוימות שנוצרו במאה ה-19, קל להתפעל מהרעננוּת והחיוּת הקורנות מהדמות ותנוחתהּ – כמו גם מהשחרור וחופש ההמצאה של ה"מסגוּר" בידי היוצק. יוצא דופן באיכותו ובכמות יציקות הגוף שבו (חלקי גוף שמקורם בסדנת הפָּסַל וינצ'נזו וולה) היה האוסף של אדולף-ויקטור ז’ופרוא-דהשאמו (שנרכש לאחרונה על ידי המוזיאון למונומנטים צרפתיים). האוסף מעיד על הרעננות והוירטואוזיות של הטכניקה באותה תקופה.
מהמאה העשרים עד ימינו
בתחילת המאה העשרים יציקות גוף שימשו בעיקר כאמצעי ליצירת תותבות בתעשיית הקולנוע. מכוכבי קולנוע אילם כמו באסטר קיטון ועד לאשפי האימה קרלוף, לאגוסי ופרייס - כולם שימשו כמודלים ליציקות גוף לצורך אביזרים בסרטיהם.
עם זאת, אמנים אמריקאים ידועים, כמו ג’ורג׳ סיגל (1924-2000) ודוויין הנסון (1925-1996), החזירו את אמנות יציקות הגוף למרכז הזירה האמנותית, הפעם ללא מתנגדים. סיגל יצק את יציקות הגוף שלו, הידועות בריאליסטיות שלהן, דווקא בטכניקה בה השתמשו המצרים - על ידי כריכת רצועות גזה טבולות בטיח ישירות על המודלים שלו. הנסון, לעומתו, השתמש בסיליקון כדי להכין את התבניות ליציקותיו.
במהלך שנות ה-80, התחום צבר תאוצה מחודשת, עם שימוש הולך וגובר בחומרי יציקה חדשים שעובדו מאצות ועשבי ים – חומרים שפותחו במקור עבור רופאי שיניים אך אומצו במהירה על ידי אמני יציקות הגוף בשל יכולתם ללכוד פרטים עדינים במיוחד.
בעשור האחרון של המאה ה-20 שידר ׳ערוץ ההיסטוריה׳ האמריקאי תוכנית דוקומנטרית בשם ׳פנים לא מתות׳ המתעדת את אוסף המסכות של האטון ואת הפנים האמיתיות שמאחוריהן. במקביל, רשת המסעדות הבינלאומית ׳פלאנט הוליווד׳ החלה להציג, לצד ממורוביליה נרחבת, גם יציקות גוף רבות של שחקנים מפורסמים.
אירועים אלו הובילו לפריחה חסרת תקדים של אמנות יציקות הגוף, הממשיכה עד עצם היום הזה. באף תקופה אחרת בהיסטוריה אמנות יציקות הגוף לא היתה זמינה כל כך. בעוד שבימים עברו היתה נחלתם הבלעדית של שליטים (ואחרים בעלי שיעור קומה דומה), הרי שכיום אמנות יציקת הגוף זמינה לכולם, מכל מעמד, ומאפשרת לכל אדם יצירת אמנות אישית נצחית המשמרת את הרגע הזה - ולמשך עשרת-אלפי שנים קדימה.
